עשור וחצי מאז שטיפלנו בתיק הראשון להענקת אזרחות ישראלית לילדי פונדקאות חו”ל, במסגרתו נקבע הנוהל הרשמי ששימש למעלה מאלפיים ילדי פונדקאות שנולדו מאז.
היה זה בתחילתה של שנת 2007 כשעודכנתי על הריון פונדקאות ראשון בהודו, שנוצר עבור הזוג הראשון שהעז לצאת למסע של פונדקאות שם עוד שנתיים קודם לכן, ב-2005, עם ברכת דרך שקיבלו ממני אחרי בירורים מקדימים. לאחר איחולי “בשעה טובה”, המלצתי לזוג להתחיל להתניע תהליכים מול מדינת ישראל עוד במהלך חודשי ההריון. אבל הם? הם היו בטוחים שהדברים יסתדרו.
אוגוסט 2007, אני מקבלת שיחת טלפון בהולה מהודו: “ויקטוריה, מה עושים?! נולדו לנו תאומים לפני שבועיים בלידה מוקדמת והם עדיין בפגיה; הוצאנו להם תעודות לידה ושלחנו לקונסוליה, והקונסוליה מסרבת לתת להם דרכונים כדי לחזור ארצה! הצילו!”
העובדה שכך הדברים התגלגלו לא הייתה מפתיעה, אבל באותה נקודה בזמן לא הועיל לבכות על חלב שנשפך, אלא נדרשנו לשנס מותניים בבהילות כדי שהמשפחה לא תיתקע בהודו חודשים ארוכים וכדי לאפשר לתינוקות לשוב לישראל בהקדם על מנת לזכות להמשך מעקב וטיפול רפואי כאן.
אחרי פניות דחופות לפרקליטות ודין ודברים עם ראש המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה דאז, סוכם על מתווה: מכיוון שבהודו לא נעשה תהליך משפטי שמאשר את חוקיות התהליך, האבות הטריים יידרשו לקבל פסק דין מבית משפט למשפחה *בישראל* שיקבע את אבהותם על סמך בדיקת רקמות ישראלית, באמצעות שליחת דגימות מהאבות ומהתינוקות לארץ, והפונדקאית ההודית תצטרך להתייצב בקונסוליה ולאשר שהיא מוותרת על הילדים מרצונה החופשי.
אבל אבל אבל… חודש אוגוסט, ובתי משפט נמצאים בפגרה כך שיש קושי לפתוח תיקים חדשים. והרי גם לאחר פתיחת כל תיק לפרקליטות לוקח חודשים להגיב, אפילו בתיקי האבהות הפשוטים – אז איך אפשר לקדם את הדברים במהירות הדרושה לנו? ואיך למסור דגימות מהתינוקות בקונסוליה, כאשר הם עדיין מאושפזים בפגיה?
אז הנה איך זה הלך:
בשעה 9 של יום חמישי, 23.8.07, עם פתיחת המזכירות, הגשתי את התביעה וביקשתי מהמזכירה להשאיר את התיק בערימת הבקשות הדחופות שעולות לשופט תורן. המזכירה הוותיקה גלגלה עיניים בעייפות: “חמודה, אין שום טעם. הרי השופט לא ייתן לך צו ללא תגובה מהפרקליטות, ולפרקליטות זה ייקח לא פחות משלושה חודשים, בטח עכשיו שכולם בחופש”. ביקשתי ממנה שתתן לי ליהנות מהספק בשעתיים הקרובות.
בשעה 10:30 הגשתי למזכירה המופתעת תגובה שקיבלתי למכשיר הפקס של בית המשפט, ובה הסכמה למתן הצו בתיק, חתומה ע”י לא אחרת מאשר מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה בכבודה ובעצמה. לאחר שהתעשתה מהשוק הראשוני, המזכירה העבירה את התיק לשופט תורן, והצו ניתן כבר בצהרי היום.
בין לבין, הקונסול הישראלי במומבאי הגיע בעצמו אל הפגיה בבית החולים, פגש והחתים את הפונדקאית, נטל דגימות רוק מהתינוקות ומהאבות ושלח אותן לארץ בטיסה הקרובה ביותר. בארץ, נציג המחלקה הקונסולרית של משרד החוץ חיכה למטוס, קיבל את הערכות, הוציא 200 ש”ח מכיסו ושלח את המעטפה עם נהג מונית למעבדת רקמות בתל השומר (בהמשך לצערי נאלצתי לרדוף אחרי האבות כדי שיחזירו לו את הכסף 😕). הדגימות הגיעו למעבדה בשעה 15:30 של יום חמישי, ומנהל המעבדה ד”ר לבנטל התעכב במיוחד כדי להספיק להכניס את הערכות לעבודה לפני יציאת כל הצוות לחופשת סוף השבוע.
שבוע אחרי, 30.8.07. מקבלת טלפון מתל השומר שהתוצאות מוכנות והם מוציאים שליח לבית המשפט. עדכנתי את הפרקליטות ונסעתי לבית המשפט בתקווה להצליח לקבל פסק דין בו במקום.
יום חמישי, השעה 16:30. השופט התורן מתפנה לאחר דיון בתיק קודם. מזכירתו אומרת לי להיכנס לאולם. אך אבוי… בגלל ימי חופשת הקיץ, הגעתי באותו יום לעבודה עם גופיה מנומרת. אני מחליפה צבעים ומבטים עם המזכירה, אומרת לה שאני לא יכולה להיכנס ככה לשופט… אך אין ברירה.
נכנסת לאולם, מתנצלת בפני השופט על ההופעה הלא ייצוגית. השופט זוכר אותי מדיון בתיק תקדימי שניהלתי בפניו רק כמה שבועות לפני כן (שבו הוא אף פסק לטובתי), ומנפנף לי שזה בסדר.
מקריא לפרוטוקול: “בתיק אבהות שנפתח בבית המשפט ביום 23… ?? [לא מאמין למראה עיניו – תיקי אבהות באותם ימים לקחו כחצי שנה בממוצע, בעוד התיק הזה נפתח רק לפני שבוע, ועוד בפגרה?!]”, ואני מהנהנת “כן כבודו, זה תיק מיוחד במינו”.
בשעה 17:00 פקססתי את פסק הדין לפרקליטות, שהעבירה את אישורה למשרד הפנים, שהעביר את אישורו למשרד החוץ, שהעביר את אישורו לקונסוליה במומבאי – והתהליך הסתיים.
וכך רבותיי, התחיל והסתיים תיק האבהות הקצר בתולדות מדינת ישראל, שארך שבוע מהגשתו ועד למתן פסק הדין – ועוד בשיאה של פגרה גרעינית של בתי משפט.
==========
כשהסתיים התיק הראשון וחזרתי לנשום, היה ברור שצריך להמציא אסטרטגיה ייחודית מכאן ואילך. ידעתי על לפחות הריון אחד נוסף שכבר מתפתח באותו זמן בהודו לזוג לקוחות אחרים, והרי לא נוכל להעמיד שוב את כל בכירי המערכת על הרגליים לטובת עוד משפחה, באותה רמה של בהילות, ובטח שלא להמשיך כך עבור משפחות אחרות שיבואו אחריהן. אז אם מצד אחד ידוע לנו שתיקים של קביעת אבהות אורכים כחצי שנה, ומצד שני רוצים לצמצם למינימום את זמן השהייה של המשפחות בהודו, מה שיכול לאפשר פתרון סביר הוא להתחיל לנהל את ההליכים עוד במהלך ההריון!
אעיר ברקע שבאותם ימים – תחילת שנות ה-2000 – בתי המשפט והפרקליטות לא הסכימו לנהל תיקים של קביעת אבהות בקשר לתינוקות שטרם באו לאוויר העולם, שהם “תינוקות תאורטיים בלבד”. את התיקים אפשר היה לנהל רק בקשר לילדים קיימים. בשנת 2004, בעודי עורכת דין צעירה עם ותק עבודה של חצי שנה ותעוזה רבה, אתגרתי את המערכת כשהגשתי בקשה לקבוע אבהות עוד במהלך ההריון (באותו מקרה – באמצעות דגימה מבדיקת מי שפיר). באופן שהפתיע את עמיתיי וזכה לחשיפה בעיתונות, המהלך הצליח; בתוך שנתיים מאז אפילו הצלחתי להשלים תיק אבהות (אחר) במלואו, עם פסק דין שניתן עוד לפני לידת התינוק.
רתמתי את אותו תקדים לסוגיית פונדקאות חו”ל מתוך גישה שהדבר יועיל ללא ספק לכל המעורבים: המשפחה לא תצטרך להיתקע בארץ זרה חודשים ארוכים, התינוקות החדשים יוכלו לקבל המשך טיפול רפואי בישראל בהקדם, לפרקליטות תהיה שהות מספקת לבדוק את הנתונים של כל תיק מול יתר מערכות המדינה בקצב עבודה שאפשרי מבחינתם באופן סדרתי, ובבתי משפט לא נצטרך ליפול חדשות לבקרים על שופטים תורנים שמטפלים במקרי חירום בשעות ובימים חריגים.
וכך (קולות של תופים) הובלנו את יצירתו של המסלול שקיים מאז 2007 לניהול תיקי אבהות בנסיבות של פונדקאות חו”ל, שמוגשים באופן סדיר לבתי המשפט עוד באמצע הריון כדי להסתיים במהרה בסמוך לאחר הלידה –בשונה מיתר התיקים לקביעת אבהות בישראל, שהמשיכו להתנהל בעיקרם רק לגבי ילדים שכבר באו לעולם.
